השפעת ניידות בינלאומית על ילדים ואיך זה קשור לאבל ואובדן


ילדים שגדלו בתוך מציאות שבה ניידות בינלאומית היתה חלק ממסלול ההתבגרות שלהם נוהגים לעיתים קרובות לתאר את החוויה כאוסף עמוס של זיכרונות, מקומות, תרבויות, חוויות, הרפתקאות, וסיפורים ששונים מאוד בתוכנם ובכמותם ממי שגדל בתרבות אחת. אין ספק שניידות בעולם מזמנת הזדמנויות מדהימות של צמיחה, העשרה, הרחבת אופקים, שפות, זמן משפחה, קרבה, טיולים בלתי נשכחים, רשת של קשרי חברות בינלאומית ועוד המון, אבל ידוע באותה מידה שסגנון חיים כזה מזמן גם אתגרים רגשיים ופסיכולוגים ארוכי טווח. 

ילדים שגדלים בסגנון חיים שמכיל בתוכו מעברים וניידות בינלאומית נוהגים לשתף בשמחה ביתרונות של החוויה: ״אתה מכיר ילדים מכל העולם, אתה מטייל במלא מקומות״ אבל כשהם נשאלים על הקושי, התשובות לרוב נשמעת כך:״ קשה להיפרד ולהגיד שלום כל הזמן, ומעצבן כששואלים אותי מאיפה אני״.  בהכללה אפשר לאמר ששני האתגרים הכי מובחנים של ילדי התרבות השלישית הם התמודדות עם אובדן ושאלות סביב זהות.


ילדים אלה יותר מילדים שגדלים בתרבות אחת חווים מעגלים חוזרים של פרידה ואובדן שמובילים לאבל. אבל בלתי פתור הוא אבל שמקורו באובדן שלא הוכר כאובדן ועל כן לא נפתר. אבל איך ניתן להסביר למה ניידות בינלאומית מייצרת אבל בלתי פתור ואיך ניתן לשים בחבילה אחת ילד שנודד כל כמה שנים עם ההורים שלו למדינה אחרת למשל בעקבות שליחות, לילד שעבר רק פעם אחת מישראל למדינה אחרת? המשותף הוא כמות ותכיפות המעברים. 

עצם המעבר בכל חופשה, כל שנה בין מדינת היעד וחזרה לארץ מזמנת מעגליות של פרידות ופגישות מחדש. נפרדים מהמשפחה המורחבת בארץ, אומרים שלום לתלמידים החדשים שמגיעים לארץ היעד, נפרדים מהם לחופשה, מקווים שעדיין יהיו שם כשנחזור וחוזר חלילה. ילדים אלה לומדים בשלב מוקדם שמושג הבית הוא מושג מורכב, ושבלי קשר לאיפה חיים משהו משמעותי וחשוב יהיה תמיד במקום אחר. הרבה מהילדים האלה גדלים בקהילות  שבהם הניידות היא גבוהה, כמו קהילות שנבנות סביב בתי ספר בינלאומיים על כן גם אם הם בין ״הנשארים״ הם עדיין חווים פרידות ואובדן.


ניידות אם כך מגדילה באופן כמותי ומהותי את מספר הפרידות שהילדים האלה חווים, נהוג לאמר שעד סוף תקופת ההתבגרות שלהם ילדים אלה יחוו יותר פרידות מאדם מבוגר שחי במקום אחד כל חייו. כל מעבר בנוסף שלל הרווחים שלא מתבטלים ומתקיימים במקביל, כמו ההזדמנות לטייל, עצמאות, ביטחון לנוע בעולם, חברים מכל העולם, לימוד שפות, פיתוח יכלת הסתגלות, פיתוח בטחון עצמי, גמישות, מכיל בתוכו אובדן. ועם אובדן יש אבל בין אם הוא מודע או בלתי מודע.


ככל שהחוויה, או הדברים אותם אנחנו מאבדים יקרים יותר לליבינו כך עצמת האבל עליהם גדלה בהתאמה. עצם השימוש במושגים כמו אבל ואובדן, במיוחד בקונטקסט של החברה הישראלית, עלול להישמע דרמטי מדי.  למעשה אבל הוא גם סוג של הכרה בטוב שהיה, אם אין בנו צער להיפרד ממשהו סימן שהוא לא היה משמעותי לנו.


אז איך זה בעצם נראה? ד״ר אליזבת קובלר רוס המשיגה את תהליך האבל כתהליך מעגלי שמכיל בתוכו רגשות כמו, הכחשה, כעס, התמקחות, צער ודיכאון. כשאחד מבני המשפחה עובר דרך שלב של כעס למשל, זה לא אומר שהוא לא יחזור לכעוס על אותו אובדן שוב בשלב מאוחר יותר. וכל אחד מבני המשפחה עובר את התהליך בקצב אחר ובעצמה אחרת זאת אחת הסיבות שמעברים יכולים להיות מורכבים למדי עבור משפחות. משפחות שעברו את זה יכלו להזדהות עם רגעים שבהם ילד אחד כועס על כך שלא ישחק השנה בליגה עם החברים שלו, האחר מתגעגע לכלב שנשאר בארץ, ההורים בהכחשה זמנית של דברים אחרים עסוקים בארגון ועיצוב הבית, קניית מכונית והתלהבות מהאוכל המקומי כשלמחרת שום דבר לא מסתדר, וכולם עצבניים על כולם. וגם כשנדמה לכאורה שאיכשהו כולם התאקלמו, משום מקום מגיח משבר לגמרי לא צפוי, עד שלעיתים נדמה שזה לא יגמר אף פעם.


הזכרתי מוקדם יותר שהאבל שאנחנו מדברים עליו הוא אבל בלתי פתור והסיבה לכך היא שהוא אבל בלתי מוכר. במיוחד בחברה הישראלית בה אנחנו בצער רב למודי נסיון עם אובדנים מאוד קשים, קשה לנו לעלות על הדעת שחוויה חיובית כל כך כמו מעבר לחו״ל יכולה להכיל בתוכה רגשות קשים כל כך. ועל כן זהו אבל שאינו מקבל נראות או הכרה.


לילדי התרבות השלישית כמו לכל ילד יש עולם מלא של דברים שנותנים משמעות לחיים שלהם, אלה שהרבה מהדברים האלה נשארים בלתי מוחשיים עבור אחרים. ילד יכול לחזור לביקור מולדת ולספר על הבית שלו, הטיולים, החברים בארץ היעד אבל כל אלה נשארים זרים ולא מקבלים הד וממשות על ידי המאזין. באותה מידה בארץ היעד הילד יכול לדבר על געגוע לסבתא, אבל החברים לא מכירים אותה, או את הבית שלה והאוכל שלה ושוב אין משוב. כיוון שהסביבה לא מכירה את אותו אדם, מקום, חוויה האבל עליהם נשאר ללא מענה, לא מקבל הכרה וכתוצאה בלתי פתור.


על כן חשוב לתת מילים והכרה באבל תוך כדי הדגשה שהצער על משהו שאיננו עוד לא שולל את האפשרות של להתלהב ולשמוח מההזדמנויות החדשות שנוצרות. אז מותר וחשוב לשמוח בטוב בצד ההכרה בקושי של להשאיר משהו מאחור.


אז מה בעצם הילדים מאבדים במעברים האלה?


אובדן העולם המוכר: כשהילדים עולים על המטוס לארץ היעד, הם לא מאבדים דבר אחד. הם מאבדים את הכל, את העולם כפי שהכירו אותו. את הבית, החדר, השביל למכולת,המוכר קרטיבים בים, השפה, הריחות, החברים, הנדנדה השבורה בחצר, העץ לימונים הישן….


אובדן המעמד והקבוצת השייכות: עם העליה למטוס הם עוזבים את כל מה שהגדיר אותם, קבוצת רקפת, שבט אופק, הכדורסלן הכי מוכשר בכיתה ג, האח של המדריך הכי מגניב בתנועה…. אלו יאבדו מערכם בדרך למקום החדש.


אובדן סגנון חיים: היכלת לרכב לבית ספר באופניים, לפגוש את החברה בגינה, לרשום אצל ניסים במכלת, לתפוס טרמפ לחץ בדרך לים……


אובדן רכוש: הבית, האוטו, המיטה, הספריה, הכסא נדנדה, הקמין, המגלשה בחצר, הסט כלים של שבת, הכרית הרכה האהובה, חצפים שמספרים את הסיפור של המשפחה שלנו, שמכילים את ההיסטוריה שלנו.


אובדן מערכות יחסים: לא רק שאנשים באים והולכים בעולמם של ילדי התרבות השלישית, אלה שגם מערכות יחסים שהיו צפויות להתפתח באופן מסויים מתפתחות אחרת בעקבות המרחק. הקשר עם הסבים, הדודים, הבני דודים, השכן, החברים מהגן….


זוהי כמובן רשימה חלקית, יש אינסוף גרסאות לאובדנים אפשריים. וכולנו חווים בחיינו אובדנים גם אם אנחנו לא נודדים. ההבדל הוא בכמות, העצמה והשלב ההתפתחותי בו זה קורה. הכרה בעובדה שאותם ילדים בצד האושר המוצע להם בצורה של חווית חיים עשירה ומרתקת , גם יאבדו דברים בדרך היא שלב חשוב בדרך למעבר בינלאומי בריא.













Comments: Leave Comment

* The email will not be published on the website.